מומחה כתף פרטי

בניסיון שלי, ארתרוסקופיה מתאימה כשיש ממצא מכני/מבני שמסביר את התסמין, או כשאחרי שלב שמרני מסודר אין שיפור תפקודי. אם הכאב הוא בעיקר שכיחות בלי ממצא מכני ברור — נותנים עדיפות לפיזיותרפיה ממוקדת, שליטה בעומסים, והדמיה רק כשהיא משנה החלטה.

המטרה היא תפקוד ואיכות חיים, לא רק גודל הקרע בתמונה. אם יש כוח טוב יחסית, טווח תנועה סביר, והכאב נשלט — לעיתים מסלול שמרני עם מעקב הוא הגיוני. כשיש חולשה מתקדמת, כאב לילי משמעותי, או ירידה תפקודית שמגבילה עבודה/שינה — נשקול התערבות לאחר הסבר על ציפיות, סיכונים, ושיקום.

אני מסתכל על דפוסי פריקות, נזק מבני, גיל, ורמת פעילות. בניסיון הקליני שלי, כשיש פריקות חוזרות עם ממצא מבני מתאים, או כשאיכות החיים נפגעת למרות שיקום טוב — נפתח דיון על ניתוח ייצוב. כשהאירועים נדירים והיציבות משתפרת בשיקום — לעיתים אפשר להימנע מניתוח, עם כללי חזרה לעומס ברורים.

המטרה היא לטפל במקור המכני: שחרור במקרים של כתף קפואה, טיפול בגידים/מעטפת לפי הממצא, או טיפול במבנה שגורם לנעילות. מה שלא תמיד אפשר להבטיח הוא כאב “אפס” במצבים של שחיקה נרחבת או דלקת כרונית — ולכן חשוב ליישר ציפיות לפני הניתוח.

אני בוחר לפי סוג הרקמה, משך התסמין, והאם יש דפקט מבני שדורש טיפול מכני. PRP יכול להיות כלי שימושי במצבים נבחרים כחלק מתכנית תנועה — אבל לא כתחליף לניתוח כשיש ממצא מכני ברור שמצריך ארתרוסקופיה.

לפי מדדי כוח סימטריים, שליטה בשכמה, עומס הדרגתי בלי ירידת טווח תנועה, וללא כאב “מאחורי” שמדלג על הגדרות. בניסיון שלי, חזרה מוקדמת מדי לעומס סיבובי היא אחת הסיבות הנפוצות לכאב חוזר.